שיטת הסימולציה של מונטה קרלו להערכת שווי אופציות, אשר פותחה על ידי פלים בויל (1977), היא שיטה א-פרמטרית, הנחשבת למתוחכמת מבין שלוש השיטות להערכת שווי אופציות (הערכת שווי באמצעות מודל אנליטי, הערכת שווי באמצעות מודל של עצים בינומיים/תרינומיים והערכת שווי באמצעות סימולציות מונטה קרלו). 

 

שיטת הסימולציה של מונטה קרלו, משמשת בעיקר לקבלת פתרון נומרי כאשר אין פתרון אנליטי לבעיית האופציה. לפיכך, סימולציית מונטה קרלו משמשת בעיקר להערכת שווי אופציות "תלויות מסלול" (Path Dependent), ששווים ההוגן תלוי בשינוי במחיר גורם הסיכון לאורך חיי נכס  הבסיס.

 

מודל מונטה קרלו משתמש בסימולציה של גורמי סיכון על פי התפלגות כלשהי שאותה מניחים ולאחר מכן מחשב את תזרים המזומנים לאורך כל אחד מהמסלולים בנפרד. כל אחד מתזרימי המזומנים מהוון לאחר מכן בשיעור הריבית חסרת הסיכון. הערך הממוצע (התוחלת) של התפלגות תזרימי המזומנים העתידיים המהוונים למועד ההערכה הוא כאמור האמד לשווייה ההוגן של האופציה.

 

טעות התקן של ממוצע המדגם (קרי, האמד לשווייה ההוגן של האופציה במקרה דנן) משמשת בדרך כלל כאינדיקציה לרמת הדיוק של המודל. היות וטעות התקן של ממוצע המדגם יורדת באיטיות רבה ככל שמספר המסלולים עולה, אזי צריך בדרך כלל להשתמש בעשרות אלפי מסלולים (או אפילו יותר) על מנת להגיע לרמה סבירה של דיוק. כך למשל עבור שימוש בכ- 50,000 נקבל שטעות התקן של ממוצע המדגם הינה בערך כ- 0.5% מגודלו של ממוצע המדגם. 

 

כאמור- החיסרון העיקרי בשיטה זו הוא האיטיות שבהפעלתה - ההתכנסות של סימולציית מונטה קרלו ל"שווייה ההוגן האמיתי של האופציה" היא בסדר גודל של: 

 

 

 

 

כאשר N הוא מספר המסלולים (trajectories) שנקבעו. פירושו של דבר, שכדי להגדיל את רמת הדיוק בפקטור של 10 נדרש לבצע 100 סימולציות נוספות. כך, למשל, סימולציה הכוללת 10,000 הרצות (מסלולים) אורכת במחשב אישי סטנדרטי מספר שעות. עם זאת נציין כי פותחו טכניקות לייעול הסימולציה, המפחיתות את השונות בשווייה ההוגן של האופציה, ובכך את מספר ההרצות הנדרש. 

רועי פולניצר, בעלים של שווי פנימי - יעוץ בהערכות שווי וניהול סיכונים. Roi Polanitzer, the owner of Intrinsic Value - Valuation and Risk Management